שמשתייכים אליה ירקות מאכל שונים, כגון תפוחי אדמה, חצילים ופלפל, פרחים שונים, כגון פטוניה, מיני טבק, צמחים, המשמשים לתעשיית התרופות, כגון דטורה ואחרים וכן עשבי בר שונים, כגון סלונום שעיר, המהווים מטרד לחקלאי. מוצאו של הצמח מאזורי האנדים בדרום אמריקה. הצמח נמצא בפרו, באקוודור ובצ'ילה ומינים קרובים לו נמצאו גם באיי גלפגוס. גם בתרבות הקדומה של מקסיקו ניתן למצוא עדויות לקיומן של העגבניות. באזורי המוצא של העגבניות מצויים מיני בר שונים, המשמשים כמקור לשיפור זנים חקלאיים באמצעות פיתוח עמידות למחלות, לנמטודות ולמזיקים, ופיתוח עמידות ליובש, למליחות ולקור. צמח העגבניות הובא לראשונה ממקסיקו לאיטליה במאה ה- 16, ושימש בתחילה כצמח נוי. רק מאוחר יותר הפך להיות צמח מאכל. מאיטליה התפשט הגידול למרבית ארצות אירופה. לארץ הובא הצמח על ידי נזירים צרפתיים רק במאה ה- 19.
צמח העגבנייה הוא בדרך כלל צמח חד-שנתי בעל גבעולים עשבוניים. הוא מתפתח כשיח, כאשר הענפים הצעירים גדלים כלפי מעלה ועם התפתחות הצמח הם רובצים על הארץ בגלל משקל הפרי. מהגבעולים מפתח הצמח בקלות שורשים משניים (אדונטיביים).
נוהגים כיום לגדל עגבניות שיש להם טיפוסי צימוח שונים אותם מנצלים לפי האפשרויות ומטרות הגידול: (א) טיפוסים בלתי מסיימים: גבעול הצמח ממשיך כל הזמן להתפתח. בחיק עלי הגבעול מתפתחים ענפים צדדים או תפרחות פרי. צמחים מהטיפוס הבלתי מסיים מגדלים בעיקר בבתי צמיחה בהדליה, ובזמן הגידול מזרדים (גוזמים) את הענפים הצדדיים והצמח מתפתח לאורך ענף אחד או שניים. (ב) טיפוסים מסיימים: בכל פרק שני על הגבעול מקבלים תפרחת ולאחר מספר קטן של תפרחות מסתיים הצימוח תוך יצירת תפרחת קדקודית. הצמח יכול להמשיך ולהתפתח רק מענפים משניים. צמחים מטיפוס זה משמשים בגידול עגבניות לתעשייה או למאכל בשטחים פתוחים בקיץ. (ג) טיפוסים מסיימים למחצה: צמחים שהם במצב ביניים של שני הטיפוסים הקודמים, כאשר הצמחים מפתחים תפרחת קדקודית לאחר מספר ניכר של תפרחות צדדיות. טיפוסים אלה משמשים בעיקר לשטחים מודלים בשדה פתוח.
צמחי העגבנייה הם שעירים ובעלי בלוטות, המכילות חומר שמנוני בצבע צהוב בעל ריח אופייני שמשתחרר עם כל מגע עם הצמח. פרחי העגבנייה מופיעים כתפרחת – מאשכול פריחה עם מספר ניכר של פרחים ועד לעשרות זנים, המפתחים פרות קטנים ועלי כותרת בצבע צהוב. התפרחות מתפתחות בחיק של כל עלה שלישי עד חמישי בזנים הבלתי מסיימים ובכל עלה שני בזנים המסיימים.
פרי העגבנייה הוא ענבה בת שתי מגורות או יותר. הפרי מורכב בעיקר מציפת הפרי (האפידרמיס) ומגוף הפרי, המורכב מרקמת השליה שמפתחת את הזרעים ומהזרעים עצמם. צבעו של הפרי הצעיר הוא ירוק והוא מכיל אלקלואיד רעיל (סולנין), שהולך ונעלם עם ההבשלה כאשר צבע הפרי הופך לאדום, צהוב או כתום בהתאם לזן.
הפרי הוא בעל צורה כדורית, מוארכת או שטוחה-מצולעת.
עמוד העלי מתפתח באזור האבקנים והוא מתארך לפני שמשתחררים גרגרי האבקה בעיקר בבתי צמיחה. משום כך יש צורך לסייע בשחרור גרגרי האבקה ולהעבירם לצלקת באופן אחר. בעבר גרמו להפריה על ידי הרעדת הצמחים – ניעור חזק לשחרורם של גרגרי האבקה. לשם כך נבנו מכשירים מיוחדים, שכונו "דבורה מכנית". לאחר מכן התפתח השימוש בפועם אויר. המכשיר יצר משב אוויר חזק וגרם בכך לשחרור ולהפצה של גרגרי האבקה. כאשר השתמשו ב"דבורה מכנית" או בפועם היה צורך לעבור בשטח אחת ליומיים-שלושה כדי לקבל חנטה סבירה. כיום השימוש ב"דבורת הבמבוס" החליף את כל השיטות האחרות בבתי צמיחה ואילו בשטחים הפתוחים מספיקים חרקי הבר לבצע באופן סביר את פעולות ההפריה.
בעבר היו מגדלים עגבניות בשטחים פתוחים ללא הגנה מפגעי האקלים. בעונת חורף גידלו בארץ רק מעט עגבניות בשטחים פתוחים שבאזורים החמים. עם גידול בביקוש לעגבניות בכל חודשי השנה והגברת השימוש בבתי צמיחה התרחב מאוד גידול העגבניות. בבתי צמיחה מוגנים התאפשר גידול עגבניות בעונת הסתיו והפגיעה בצמחים מוירוס צהבון האמיר היא מזערית, שכן צמחים, הנגועים במחלת וירוס זו, אינם חונטים יותר פרות. ההצלחה של גידול מוגן עודדה מגדלים רבים לעבור לגידול עגבניות בחדשי הקיץ באופן המוגן מכנימת עש הטבק (הנשא של וירוס צהבון האמיר) באמצעות בתי רשת. הרשת הצפופה אינה מאפשרת לכנימת העש לעבור דרכה (רשת 50 מש). גידול עגבניות בבתי צמיחה מוגנים מאפשר לקבל בכל השנה פרי איכותי המבוקש על ידי הצרכן.
גידול עגבניות בבתי צמיחה הפך להיות הגידול השליט בשטח עונה אחר עונה. כדי להימנע מהצטברות מחלות ופגעי קרקע אחרים נהוג היה להשתמש בחיטוי קרקע בכל עונה. החיטוי נעשה בעיקר באמצעות התכשיר מתיל ברומיד, אולם תכשיר זה עומד לצאת מהשימוש. במסגרת החלופות המוצעות כיום למתיל ברומיד נוהגים כיום להרכיב עגבניות על כנות מתאימות, שעמידות לפגעי הקרקע השונים והן מתאימים לזנים איכותיים. השימוש בעגבניות מורכבות מאפשר גידול, המצריך פחות טיפולים לחיטוי קרקע.
בעונות האביב והקיץ המוקדם מגדלים עגבניות גם בשדה פתוח אותן שותלים בשטחים המחופים ביריעות פלסטיק צהובות. יריעות אלה מושכות אליהן את כנית עש הטבק ותוך זמן קצר מתות כנימות העש והצמחים הצעירים נשארים מוגנים. שיטת זו מאפשרת לגדל עגבניות בהוצאות נמוכות יחסית בשנים בהן אין התפרצות גדולה מדי של כנימת עש הטבק.
גידול עגבניות לתעשייה נעשה בשטחים פתוחים. מגדלים אותן בעיקר בתחילת עונת האביב והקיץ, כאשר אוכלוסיית המזיק עדיין מצומצמת ובכך מקטינים את ההשלכות השליליות של הדבקות בווירוס. גידול עגבניות דובדבן (צ'רי) נעשה בשטחים מוגנים אך גם בשטחים פתוחים. מין זה של עגבניות ממשיך להניב גם כשהוא נפגע על ידי מחלת וירוס צהבון האמיר, משום שעגבניית הצ'רי סבילה למדי למחלה זו.
את העגבניות מגדלים הן למאכל והן לתעשייה. העגבניות למאכל כתוצרת טרייה גדלות במשך כל השנה בשטחים פתוחים, בבתי צמיחה ובתי רשת. בדרך כלל מייצרים עגבניות עגולות לשווק בתפזורת. אולם בשוק ניתן למצוא גם עגבניות, המשווקות באשכולות , ששדרתן הירוקה מצביעה על טריותן. עגבניות הדובדבן, המשווקות בתפזורת או באשכולות, מיועדות לשוק המקומי ולייצוא. בתעשייה משתמשים בעגבניות לייצור מיץ, רסק, רכז , עגבניות
קלופות (בעיקר זנים מאורכים), קטשופ (תרכיזים בתוספת תבלינים או בלעדיהם), אבקת עגבניות או עגבניות יבשות חתוכות, המיועדות לשימוש במוצרים יבשים, כגון מרקים. בנוסף לכך משתמשים בעגבניות בתעשייה כתוספי מזון וצבעי מאכל, ובמקרים אלה משתמשים בזנים המכילים רמה גבוהה של ליקופן ו- B קרוטן.